|
| כשליש מהיהודים בישראל, בני 25 עד 44, שוקלים להגר. הדיון האינטלקטואלי בנושא נע תמיד בין שני קצוות: הגידוף של יצחק רבין, שלפיו המהגרים הם "נפולת של נמושות", מול התפישה שמעלה על נס את דמותו הרומנטית של הנווד |
| קזין ארנה |
"אזרחי העולם" - הוגים אחדים טוענים כי באמת יש אנשים כאלה: נשים וגברים שנעים על פני כדור הארץ בנינוחות, וכל מקום שבו יניחו את המזוודה הוא ביתם. ספק אם הרעיון של קיום אוניוורסלי וא-לאומי כזה הוא מציאותי או רק אידיאל, אבל הוא בוודאי רלוונטי לאנשים שחושבים כיום להגר מישראל. "נכון, הגלובליזציה מתייחסת בדרך כלל לתנועה חופשית של מידע וסחורה בלבד", אמר פיקו אייר - פילוסוף ממוצא הודי, יליד בריטניה, אזרח אמריקאי שחי שנים רבות ביפאן, בראיון שנתן לפני שנה באוסטרליה - "אבל אפשר להגשים כיום את הגלובליזציה גם בחיים הפרטיים". אייר טבע את המושג "נפש גלובלית", והוא משוכנע שיש קבוצה הולכת וגדלה בעולם של נוודים א-לאומיים, מהגרים מרצון. ככאלה, הם לעולם משקיפים מן הצד, ספקנים, א בל אינם בהכרח תלושים. הם מקיימים קשרים (באי-מייל, בטלפון, בבתי קפה, בחדרי מדרגות, וגם קופצים לבקר, נוטים ללון). אם הם חברותיים, יש להם חברים וגם משפחה.
אלא שהקשרים החברתיים שלהם כלל אינם תלויים בשייכות אתנית או דתית, ואין לפניהם הגבלות של מרחב ולאום. ממילא, "המקום השליו ביותר בעולם הוא בקרב זרים", כפי שניסח זאת הסופר אליאס קנטי בספרו "רשימות מהמפסטד". לשיטתו, דווקא בסיטואציה של הגירה מרגישים פחות בודדים; כי רק בה אפשר לראות באמת את האחרים. {\"היהודי הנודד בישראל שוקלים כיום להגר כמעט שליש (27%) מהיהודים בני 44-25, ו-14% מהאוכלוסייה היהודית כולה - לפי סקר של מכון מחקר מותגים, שנערך בשבוע שעבר בהזמנת "הארץ" (המדגם כלל 507 נשאלים יהודים בוגרים). התוצאות היו דומות בסקר שנערך לפני שמונה חודשים. פחד מפיגועים וקשיים כלכליים הם שמוזכרים כמניעים ראשיים להגירה. רק 8% מהמבקשים להגר ציינו כי הסיבה היא תחושה של "חוסר שייכות לאומית". רוב הנשאלים (60%) לא הביעו הסתייגות מהמהגרים (יחסם למהגרים תואר כ"חיובי או אדיש"). אבל קשה לאמוד את כמות העוזבים ממש. מדינת ישראל מדחיקה את ההגירה ממנה וכמ ו מתכחשת אליה: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעולם לא אספה נתונים על מהגרים ("רבים מבקשים מאתנו את הנתון הזה באחרונה", מתנצלת הפקידה, "אבל אין לנו אפשרות לספק אותו, וגם אין דרך להסיק אותו מנתונים אחרים"). אפשר רק לשאול ישראלים השוהים בישראל על כוונותיהם. בהקשר זה מעניין למצוא כי לפני 26 שנים, באפריל 1976, שיעור המבקשים להגר היה נמוך יחסית. אז חשבו על הגירה לא יותר מ-5% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת (לפי סקר של מכון פורי ל"הארץ"). הפולמוס על תופעת ההגירה מישראל, או "הירידה מהארץ", היה סוער באותה שנה; כחודש אחרי שפורסמו הנתונים האלה, ראש הממשלה יצחק רבין גידף את "היורדים" בראיון לטלוויזיה וכינה אותם "נפולת של נמושות". במידה רבה, הדיון האינטלקטואלי על הגירה מישראל כתופעה חברתית נע תמיד בין שני קצוות: בין הגידוף המהדהד של רבין, התפישה שרואה בהגירה מישראל סוג של בגידה אגואיסטית בלאום או לפחות מורך לב, ובין העמדה ההפוכה, זו שמנסח חוקר הספרות ג'ורג' סטיינר, הרואה ערך חיובי בהגירה תמידית, ומעלה על נס את דמותו הרומנטית של היהודי הנודד. היהודי, לפי סטיינר, שרד כל השנים בגולה דווקא משום שנדד והיה לנצח אורח.
סטיינר סבור כי זהו תפקידו של היהודי עלי אדמות: הוא אמור לנדוד בעולם "כדי להציב מראה מול פרצופו של האדם; כדי ללמד את בני האדם הכנסת אורחים, שבלעדיה נכחיד את עצמנו מעל פני כוכב הלכת השולי הזה". לפי תפישתו, עצם ההשתקעות של יהודים בישראל היא מתכון לדלדול הרוח היהודית. כך או כך, בוויכוח הזה ההגירה נתפשת רק דרך מחויבותם של יהודים ללאום שלהם, במונחים של הקולקטיב. {\"שוק המדינות אבל תפישה שונה בתכלית, שמחזיקות בה למשל רשויות ההגירה בקנדה, רלוונטית גם היא לישראלים כיום: כמו כל דבר בעולם הליברלי, מניחים שם, גם האזרחות והלאומיות הופרטו זה כבר; אנחנו חיים בשוק חופשי, ומדינות צריכות להתאמץ כדי לזכות בנו, הלקוחות (או האזרחים); עליהן להוריד מחירים, להיטיב את התנאים, לחזק את הביטחון, לשפר את השירות. אין סנטימנטים. המדינה היא רק מוצר. האין זו בדיוק התפישה שעומדת מאחורי הסרת הגבולות באירופה? באתר אינטרנט של ממשלת קנדה, שמסביר את כללי ההגירה למדינה, הלשון היא שיווקית לעילא: "קנדה מקדמת בברכה יחידים המחפשים אפשרויות ואתגרים חדשים". והממשלה מבהירה: "ההגירה מחזקת את קנדה, בכך שהיא מושכת אליה מגוון של אנשים כישרוניים. קנדה בוחרת את האנשים האלה לפי הפוטנציאל שלהם להתבסס בצורה מוצלחת, ולפי היכולת שלהם לתרום לרווחה החברתית והכלכלית של המדינה". אם כן, בחנו את עצמכם: אם אתם משיגים פחות מ-60 נקודות בתשע הקטגוריות הבאות, לא תוכלו להגר באופן חוקי לקנדה, אחת המדינות המבוקשות בעולם; אבל אם תשיגו את מרב הנקודות (100), מובטחת לכם קליטה חלקה בה: עליכם להיות בני 44-21 (ותקבלו 10 נקודות, לעומת בני 49 ומעלה, שמזוכים ב-0 נקודות), בעלי תואר אקדמי שני או שלישי (16 נקודות, לעומת בעלי השכלה תיכונית במגמה שאינה מבטיחה קבלה לאוניברסיטה - 5 נקודות), בעלי מקצוע מוכר ומבוקש בקנדה (10 נקודות למגוון רחב למדי של בעלי מקצועות, ובהם רואי חשבון, ספרנים, מפיקי רדיו וטלוויזיה, אנתרופולוגים, עיתונאים, רוקחים ושיננים; אבל לא עובדים סוציאליים, מעצבים גרפיים או ספרים - שהניקוד שלהם נמוך). אם המקצוע שלכם נמצא ברשימה מצומצמת מאוד של מקצועות מבוקשים בקנדה, שגם דורשים לימודים והסמכה ממושכים, תזוכו בניקוד נוסף (18 נקודות, בין השאר לארכיאולוגים, אסטרונומים, פסיכולוגים, פיסיקאים ומרצים ל מדעי המדינה). כדאי לכם גם לסדר מראש מקום עבודה בקנדה (10 נקודות), לצבור לפני היציאה לדרך כמה שיותר שנות ותק בעבודה (8 נקודות למי שעבדו ארבע שנים ויותר במקצוע מבוקש), ולשלוט בשתי השפות הרשמיות בקנדה, אנגלית וצרפתית (15 נקודות). הוסיפו לעצמכם 5 נקודות אם יש לכם קרובי משפחה קנדים, ועוד 8 נקודות שתקבלו חינם מממשלת קנדה, פשוט כי אתם זרים. במדינות נוספות העיקרון דומה: יתקבלו בברכה צעירים, משכילים, בריאים, בעלי מקצוע ויכולת להתפרנס בקלות, או עשירים מבית. העיקרון הזה נקבע כי המשק רוצה מגוון של עובדים, ולא כי המדינה מעוניינת באזרחים חדשים. כך באוסטרליה, מדינה שדחתה באכזריות קבוצה של פליטים מאפגניסטאן, שזקוקים בעליל למחסה, אך שיטת הנקודות הנהוגה בה מאפשרת לצעירים משכילים ומצליחים מכל העולם להתאזרח אצלה בקלות. כך בהולנד, שבה צריך למלא שורה של דרישות יסוד (למשל, לא לחלות בשחפת, לא להחזיק ברישום פלילי, לא לעבור את גיל 60, לרכוש מקצוע לפני הכניסה אל המדינה, ולצבור מספיק כסף כדי להבטיח פרנסה בכבוד).
וכך גם בארצות הברית, שהיא תמיד הארץ המבוקשת ביותר להגירה. אמנם לא קל להשיג אשרת שהייה בארצ ות הברית, אבל בהחלט אפשר: אם מתחתנים עם אזרחים אמריקאים, אם מחזיקים במקצוע מבוקש באמריקה, ואם יש כסף להשקיע בה. {\"ערי ההגירה מצד אחד, אזרחות העולם - היכולת לצאת ולבוא בשערי ארצות עשירות באשר הן - היא איפוא זכות הניתנת במשורה לבני מזל מעטים. מצד אחר, רוב המהגרים הנעים היום על פני כדור הארץ הם דווקא אנשים מהיישוב, לאו דווקא אמידים. רבבות אפריקאים ופיליפינים שבאו לעבוד ולהשתקע בישראל, טורקים שהשתקעו בגרמניה, צפון-אפריקאים בצרפת, לבנונים בשוודיה, פקיסטנים בבריטניה - מרביתם מחפשים פרנסה ואיכות חיים שלא מצאו במולדת, ומקצתם גם נמלטים מאימת מלחמה בארצם. חמש הקבוצות הגדולות ביותר של מהגרים חוקיים לארצות הברית בשנת 2000, לפי נתוני משרד המשפטים האמריקאי, באו ממקסיקו (כ-174 אלף), מסין (כ-45 אלף), מהפיליפינים (כ-42 אלף), מהודו (כ-42 אלף) ומווייטנאם (כ-27 אלף). מרבית המהגרים החוקיים (כ-350 אלף) קיבלו ויזה על סמך קשרי משפחה עם אזרחים אמריקאים, מקצתם (כ-110 אלף) על בסיס הכשרתם במקצועות מבוקשים בארצות הברית. חלק קטן (כ-50 אלף) באמצעות "פרויקט המגוון": הגרלות גרין-קארד הנהוגות במדינות שאינ ן שולחות מהגרים רבים מדי לארצות הברית - בכוונה להבטיח אוכלוסיית מהגרים מגוונת. ניו יורק, לוס אנג'לס ומיאמי הן הערים שקלטו את מרבית המהגרים באותה שנה (85 אלף, 70 אלף ו-50 אלף בהתאמה). המטרופולין היא המקום היחיד שהוא בית טבעי למהגרים משתי השכבות - בני המזל אזרחי העולם והמהגרים מאונס. אלה יעבדו בהיי-טק, אלה ישטפו כלים במסעדה. שתי הקבוצות ישמרו בלי קושי על מאפייני תרבות המוצא, וגם יתערבבו אלה באלה ויהיו בני המקום. העיר הגדולה היא גלובלית, היא חורגת מלאומיות, היא חיה על המגוון, על ההגירה, ובאמת כולם בני ביתה (כשליש מתושבי ניו יורק, למשל, הם מהגרים, כלומר אמריקאים שנולדו מחוץ לארצות הברית, ולא מעט מהאחרים הם בני דור שני ושלישי להגירה). השקפה ביקורתית על "אזרחי העולם" הציעה קרול בקר, דיקאן המכון לאמנות בשיקגו, במאמר שהתפרסם לפני כשנתיים בכתב העת "ארט ג'ורנל". אזרחי העולם הם פשוט האליטה של הנוודים המודרנים, כתבה. היא מתחה ביקורת מעניינת על התלמידים שלה, אמנים, אזרחי העולם, רבים מהם "מהגרים לערים גדולות במערב ומציגים את עצמם כעל-לאומיים, או פוסט-לאומיים, אבל עבודותיהן נבחרות על ידי אוצרים דווקא משום שהם מייצגים את ארצות המוצא שלהם". לדעתה, האמנים הנוודים מסמלים היטב את הצביעות של אזרחי עולם, הבוחרים מרצון בעמדת המהגר: "כמה נוח להעלות על נס את הא-לאומיות כסדר חברתי חדש", היא כותבת, "עכשיו, שנוכחנו בקריסת המארקסיזם ובקבלה מקיר לקיר של הקפיטליזם העולמי. כמובן, עדיף לנו להיות אזרחי העולם מאשר אזרחים של עיר הנגועה באלימות, אבטלה, זיהום, גזענות ומערכת חינוך לקויה. רעיונות גלובליים הם מופשטים בדיוק במידה שמסירה מאתנו כל אחריות לשינוי חברתי ממשי". מנגד, יש הטוענים כי דווקא הגירה של בעלי אמצעים - במקרה הזה מישראל - היא מעשה פוליטי, שדומה לסרבנות עקרונית ועשוי להביא לשינוי מדיניות. אבל בקר טוענת שאזרחי העולם אינם יכולים להתהדר בממד פוליטי של אחריות חברתית: הם אף פעם לא נשארים במקום כלשהו מספיק זמן כדי לטפח אותו. "הנוודים הם אנשים שקוצרים, לא אנשים שזורעים; הם חסרי מנוחה, לוקחים את המיטב מכל מקום שהם שוהים בו, וממשיכים הלאה".
פורסם בתאריך-02/04/2002
|
|
|
